ולא לשכוח לשמוח

לא בכל יום אתה חוגג בר מצווה לבן הבכור שלך (תודה רבה, בקרוב אצלכם), ובלהט האירוע קצת קשה לחשוב האם אתה עובר אותו נכון, או שאולי כדאי לעשות את זה אחרת.
עכשיו כשהאורות הנוצצים כבו והחיים חזרו למסלולם, הגיע הזמן להתבונן לאחור ולחשוב האם כך באמת כדאי לחגוג שמחה.
אז הנה שלוש תובנות חשובות לקראת האירוע הבא בע"ה:

* המעטפה או התוכן – משאבים אדירים של זמן, כסף ותשומת לב מוקדשים לכל מה שקשור למעטפת של האירוע. החליפה והעניבה, השמלה והנעליים, האיפור וסידור השיער, הדי ג'יי וההזמנה, התפריט ועיצוב האולם, הפרחים והבלונים, הצלם וצלם המגנטים, הסרט ומצגת התמונות, וכמובן, הריקוד והשיר המ-ה-מ-מ-י-ם שהמשפחה מבצעת. רשימה ההולכת ומתארכת של דברים שקשה לנו לוותר אפילו על אחד מהם, כי הרי מי מבינינו לא רוצה שאירוע שלו יהיה 'מושלם'?
אלא שלכל זה יש גם מחיר: ההפקה הגרנדיוזית והמוקפדת זוללת את האנרגיות שלנו ועלולה להסיח את הדעת מהסיפור האמיתי: זוג אוהבים שכורתים ביניהם ברית עולם ומקימים בית ומשפחה כדת משה וישראל או נער שמקבל עליו עול מצוות ומצטרף כשותף פעיל לעם היהודי.
ובואו לא נשכח, בסופו של דבר כשהחגיגה נגמרת והאורחים מתפזרים מה שנשאר איתך הוא הדבר עצמו ללא אריזות הצלופן שעטפו אותו. וכאן עולה השאלה: כמה השקענו בלהעמיק את הקשר ולטפח את הזוגיות שלנו וכמה הקדשנו לעיצוב כיסא הכלה ותפריט הקינוחים. כמה עסקנו בלהבין את המשמעות של קבלת עול מצוות ולהתחבר אליה וכמה הקדשנו להפקת סרט בר-מצווה מקורי ואטרקטיבי שיפיל את כולם מהכיסאות.

* נקודת שיא או תהליך – הנטיה לרכז את כל הכוחות לנקודה אחת של ערב שיא, מחמיצה עיקרון יסודי בנפש האדם: קסמים יש רק באגדות ומהפכים יש רק בפוליטיקה (וגם זה לפעמים). בחיים האמיתיים אין קפיצות דרך. כדי שמשהו אמיתי יקרה צריך להתרחש תהליך ממושך. הרבה נערים בני שלוש עשרה מתאכזבים לגלות ביום שאחרי האירוע הגדול שעדיין קשה להם לקום בבוקר, שהתפילה משעממת אותם ושאין להם חשק להקפיד במצוות. כי אירוע חד-פעמי, מרשים ומרגש ככל שיהיה - אינו ערובה לשינוי פנימי. תשאלו את בני ישראל שארבעים יום אחרי המעמד הנשגב של מתן תורה בקולות וברקים, חוללו סביב לעגל והכריזו 'אלה אלוהיך ישראל'. רק ארבעים שנה של מסע סיזיפי במדבר הכשירו אותם לחיבור עמוק ויציב אל התורה.
וכך גם אצלנו. מה שנדרש אינו 'אירוע בר מצווה' אלא 'שנת מצווה'. תקופה ממושכת שתנוצל ללימוד והתבוננות, מפגשים מעוררי השראה ומשימות מאתגרות, שיעזרו לילד להתקדם במסע אל הבגרות ואל בניית עולמו הרוחני. וכך גם אצל בני זוג המתכוננים במרץ לחתונה. הם חייבים להשאיר לעצמם 'מרחבים נקיים' שיוקדשו לטיפוח הזוגיות וחיזוק הקשר ביניהם, הֶרְגֶל שכדאי לשמר לאורך ימים ושנים, גם אחרי החתונה ולידת הילדים.

* כוכב בודד או נבחרת - לכל אירוע יש את הכוכב הראשי שנמצא במרכז: הילד שעורכים לו חלק'ה, כלת/חתן בר המצווה או הזוג שמתחתן. העניין הוא שהם לא לבד בסיפור הזה. סביבם יש אוסף אנשים יקרים - הורים, אחים וחברים, שהאירוע יכול לעבור לידם מבלי להותיר עליהם כמעט רושם, או שניתן לרתום ולצרף אותם (כל אחד במידה המתאימה לו) ולהפוך את האירוע לחוויה משפחתית/חברתית מגבשת ומעצימה.
נסו לאפשר לכל אחד מהסובבים הזדמנות להושיט יד – בארגון האירוע, בכתיבת הדרשה, בחיפוש אחרי שמלת כלה, בסידור הדירה לזוג הצעיר וכדו'. שבירת הכוס בחופה נועדה להזכיר לזוג הצעיר ולכולנו, שזו אומנם השמחה הפרטית שלהם, אבל שלא ישכחו לרגע שהם חלק מתמונה גדולה יותר. שהם חלק מעם שהיתה לו היסטוריה מפוארת ויהיה לו בע"ה עתיד מבטיח. בינתיים כולנו שותפים לצעידה יחד, גם מי שמברך כרגע על כוס של ברכה וגם מי שמרגיש שהכוס שלו עדיין שבורה.

ואחרי ככלות הכול, חברים, לא לשכוח לשמוח! העיסוק בתוכן ובמהות מצד אחד, או בהפקה הטכנית והתפאורה מצד שני, מביאים את האדם להתרכזות בעשיה ועלולים לגרום לו להחמיץ את תחושת השמחה הפשוטה והבריאה של הודיה לה' שזיכנו להגיע עד הלום. לא נדיר למצוא אנשים שלכל אורך האירוע מתרוצצים מפה לשם ודואגים שהכול יתקתק על הצד הטוב ביותר, ובסופו של דבר – הזמן היחיד בו הם נתפסים מחייכים הוא כשהצלם מכוון לעברם את הפלאש ואמר להם 'תגידו צ'יז'.

שיהיה בע"ה בשמחות אצל כולם!

* לסידרת סרטונים קצרים על המשמעות של אירועים בחיינו (לידה, שלום זכר, ברית, זבד הבת, חלק'ה, בר מצווה ועוד) חפשו באתר מילה טובה – 'תחנות חיים'.